סרטון לא קל איך לזהות מצוקה רגשית קלה או קשה

סרטון לא קל איך לזהות מצוקה רגשית קלה או קשה

  • הודעה
    עברנו שנה של קורונה, חודשים שכולם כלואים בבית קטן.

    גם בשנים רגילות, בבין הזמנים הבית נהיה לפעמים צפוף מדי…

    ועכשיו שוב נמצאים בבית, הפעם בגלל מטחי טילים.

     

    איך מגלים סימני מצוקה אצל הילדים שלך?

    למה פרפקציוניזם ותגובה מוגזמת לכישלון יכול להיות איתות לא טוב?

    למה אנחנו צריכים להיות פרואקטיביים ולא לחכות עד שהילדים יבקשו עזרה?

    על זה ועוד הרבה –

    לוחצים כאן לצפייה בהסרטה המלאה.

     

     

מציג 2 תגובות משורשרות
  • תגובות
      יצחק
      אורח
      שלום וברכה

      אשמח אם תשכתבו גם את זה (הקובץ לא נפתח בנטפרי)

       

      תודה!

       

      לבקשת יצחק ולמי שחסום אצלו הסרטון –

      תמלול הסרטון בתגובה הבאה.

       

      שלום צופים!

      שמי מנחם אינגבר ויש לי תואר שני בפסיכולוגיה, אני עובד בעיקר עם נוער ומבוגרים,

      מתמחה בADHD בעיות קשב וריכוז, אני גם חבר בוועדת היגוי בפיקוד העורף בהתמקדות בטראומה,

      טיפול בטראומה וחוס"ן.

      אם כבר אני אזכיר שפיתחתי שיטה של טיפול הורים, מנהיגות הורים בשם פאלס.

       

      הנוושא הוא נוער בזמנים הסוערים האלה.

       

      אנחנו עברנו עכשיו תקופה מאוד ארוכה כאשר הילדים והנוער היו בבית,

      כן היו/ לא היו בישיבה ובבי"ס, או בסמינר…

      ולאורך כל הדרך נתקלנו בבעיות, קשיים ונסיונות חדשים.

       

      אנחנו יודעים למשל שהרבה אמהות מספרות שב"בין הזמנים" קשה להם,

      4-5 בחורים נמצאים בבית, הגדולים עם הקטנים, יש מלא מריבות,

      יש חוסר תיאום ביניהם, צרכים שונים, בתים קטנים .

      והרבה פעמים בעיות שאנחנו לא כ"כ שמים לב אליהם צפים ועולים.

       

      בתקופה הזו  הרבה פעמים היינו תקועים בבית, הילדים היו בלי סדר והרבה דברים צצו.

       

      אנחנו יודעים מתוך הנתונים שלנו מועד הישיבות ועוד מקומות כאלו שהמון המון בחורים

      שעד היום היו בתוך הישיבה וזרמו בתלם, נפלטו למחצה לשליש ולרביע.

      וכמובן כל נושא היהדות, האידישקייט, החיבור לתורה ומצוות נחלש

      כי כל זמן שאין מסגרת וסדר יום אז אנחנו מוצאים את עצמנו מפוזרים

      כמו שאמרנו בפורים: "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".

       

      הנושא שלנו היום הוא לא רק נושא של להיות קשור לתורה, להיות בתוך המסגרת,

      הנושא שלנו היום הוא הרבה הרבה יותר עמוק

      כי בסה"כ סדר יום הוא דבר חשוב וחשוב מאוד, קשר כמובן לתורה הוא מאוד מאוד חשוב:

      "תלמוד תורה כנגד כולם"

      אבל כאשר בני נוער מרגישים את עצמם מנותקים,

      כאשר אין להם סדר,

      כאשר הם מתחילים לשאול שאלות ולתהות תהיות בדברים שבד"כ הם לא פוגשים,

      מתחיל איזשהו גלגל שלג, מתחיל איזשהו מצב שהם מגיעים למצבים

      או פוגשים דברים שהם לא כ"כ מוכנים אליהם.

       

      תגידו לי: אז מה הבעיה? שהוא יהיה קצת פחות למדן?

      זו בעיה באמת אבל לא על זה אנחנו מדברים.

      תגידו שהוא יתחיל לעבוד, לצאת מהישיבה?

      בעיה אבל לא על זה אנחנו מדברים.

      תגידו לי שהוא מתחצף, שהוא לא מסתדר עם האחים,

      (הזכרנו את זה לפני כן) וזה יותר מתמיד?

      גם בעיה אבל לא על זה אנחנו מדברים.

       

      אנחנו צריכים להתייחס למצב נפשי ירוד. זו הבעיה.

      ועל אף שכולנו מפחדים. ולא רק אנחנו אלא  בכל מקום לא רוצים לדבר על זה,

      זה יכול להגיע לא רק להפקרות טוטאלית,

      לא רק לשימוש בסמים וחומרים מסוכנים אלא אפילו עד כדי

      מצב שבן אדם חלילה נמאס לו בחיים וחלילה לוקח את נפשו, את חייו בידיו.

       

      אני שמח לומר שזה לא דבר שקורה מאוד הרבה פעמים,

      אבל עצוב לי לומר שאנחנו מסתכלים על הסטטיסטיקה פה בארץ

      (ועוד מעט יהיה לנו גם מצגת בעניין)

      זה דבר שהלך ורק בעשור האחרון הכפיל את עצמו.

      ולא רק באנשים מבוגרים אלא נערים ואפילו ילדים הגיעו למצב שמרגישים מנותקים,

      הגיעו למצב שמרגישים בודדים.

      הגיעו למצב שמרגישים שאין להם תכלית,

      אין להם למה לצפות ופשוט לא ראו דרך אחרת ולקחו את נפשם בידם.

       

      לפני שנכנס לנתונים ואפילו לפני שנסביר קצת על מה מדובר פה אני רוצה להזכיר רעיון שראיתי:

       

      פרשיית בן סורר ומורה – אנחנו יודעים שזו אחת מפרשיות התורה שחכמינו

      חולקים אם אכן קרה מקרה כזה באמת במציאות או לא.

      הנושא הוא של בן סורר ומורה.

      ילד בר מצוה שגונב יין ובשר, אוכל כמויות גדולות,

      מופרע כזה שלא שומע בקול אבא ואמא.

      והתורה אומרת שאת הילד הזה הורגים.

      ההורים מגיעים לבי"ד ואומרים בננו זה סורר ומורה,

      איננו שומע בקולנו, והבי"ד הורגים את הילד.

       

      ונשאלת השאלה:

      איך ולמה הורגים ילד בן 13?

      ובכלל, מה הוא כבר עשה? גנב יין ובשר, אכל כמויות, אז מה?

       

      עוד יותר שואל ה"שם משמואל" (הבן של ה"אבני נזר" מסוכטשוב):

      הוא אומר אני בתור רב ראיתי אנשים מבוגרים שמבחירתם פרקו עול,

      גנבו, רצחו, עשו את כל העברות שבתורה ובסוף תפסו את עצמם וחזרו בתשובה,

      אז איך זה שילד בן 13 אומרים נהרג על שם סופו?

       

      אומרים אם הוא כזה חמדן אם הוא כזה אחד שגונב ואוכל כמויות

      ולא שומע בקול ההורים בסוף הוא ילסטם את הבריות.

      אז אם הוא יהרוג אנשים, לכן הורגים אותו עכשיו על שם סופו?

      זה לא מסתבר.

      אנחנו יודעים שחזרה בתשובה, להתחזק ולעלות על דרך המלך

      על המסילה הישרה, זה דבר שפתוח לכל אדם בכל זמן בחיים שלו ואותו הורגים ילד?!

       

      עוד שואל דווקא מעניין דיוק מהגמרא:

      שהגמרא אומרת שאם ההורים מוחלים לו אז לא הורגים אותו.

      והוא שוב שואל: אז מה הקטע של ההורים

      הרי הוא נהרג על שם סופו?

      אנחנו אומרים שהוא בן אדם חמדן,

      בן אדם ללא מעצורים ילד שבסופו יהרוג אנשים אחרים.

       

      ופה עונה –

      ובשביל התשובה הזאת כדאי לשמוע את כל מה שיש לי להגיד,

      זה לא דברי וזה כ"כ חשוב בדור הזה:

       

      אומר ה"שם משמואל":

      תשובה זה מלשון לשוב.

      אנחנו העם היהודי, בני אברהם יצחק ויעקב קיבלנו את התורה,

      המסורת עוברת מדור לדור, מסורת של טוב, של חסד, של אהבה,

      של לימוד, של איכפתיות, של זהירות במצוות, של קרבה להקב"ה,

      זו שרשרת שעוברת מדור לדור.

       

      בכל שלב אפילו אם יהודי טועה, אפילו אם יהודי עושה דברים גרועים,

      קשים, הוא חלק מהשרשרת הזאת,

      הוא חלק מהעם המיוחד שלנו והוא תמיד יכול לחזור אליה.

      אבל מה קורה עם הבן סורר ומורה הזה?

       

      בתור ילד הוא כבר הרגיז כ"כ את ההורים,

      הוא שיגע אותם עד שהם באים ואומרים:

      בננו זה איננו שומע בקולנו, קחו אותו הרבנים הבי"ד אנחנו לא יכולים יותר איתו.

      ההורים מרימים ידיים. ההורים ניתקו אותו,

      חסר אחד מהלולאות בשרשרת, הם הוציאו אותו מהשרשרת.

       

      ברגע שההורים מוציאים אותו מהשרשרת אין לו לאן לחזור,

      אין לו איך לחזור, ולכן נהרג ע"ש סופו.

       

      הורים יקרים, מחנכים יקרים

      כל אחד מאיתנו, כל ילד, כל נער, כל נערה הם חלק מהשרשרת הזאת

      ותמיד יכולים לחזור ולהתחבר.

      אם אנחנו ננתק את הלולאה, לקחנו ממנו את היכולת לחזור.

       

      קורה בבית שילד בן או בת עובר למקום לא נכון, מתנהג בצורה לא מתאימה –

      לא להתייאש, לא לנתק את השרשרת.

      הלולאה הזאת היא מה שמחברת את אותו ילד או ילדה לעמנו,

      לעבר שלנו, והיא נותנת לו להתחבר גם לעתיד שלנו.

       

      דיברנו קצת על הפרשיה הזאת, על הפסוקים שמדברים על בן סורר ומורה,

      המקרה הקשה של ילד שסוטה מהדרך,

      רק עוד מילה אחת ואז נחבר את זה למשהו מעשי מאוד,

      דברים שאנחנו צריכים ויכולים לעשות.

       

      אומר ר' שמשון רפאל הירש: "איננו שומע בקולנו"

      צריך להיות קול מאוחד, מאוגד, שווה בין אבא ואמא.

      אם אבא אומר דבר אחד והאמא אומרת דבר אחר בוודאי שהילד לא יודע להתנהג.

      בוודאי שהוא מוצא את עצמו בבלבול ויכול להגיע גם לדברים קשים.

      ההורים חייבים להיות מאותו מצב,

      באותה עמדה, הם לא חייבים להחזיק או לשמור או לחשוב על אותו דבר בדיוק

      אבל לגשת לשדה החינוך, לבית, לקרבה, לאהבה, להכוונה בצורה מאוגדת, בצורה מותאמת.

       

      מתוך דברינו אנו שמענו 2 דברים:

      1. אנחנו חייבים לשמור על הקשר.

      2. אנחנו חייבים להיות מתואמים – אבא, אמא ואני אוסיף המורים והמורות.

      התיאום הוא משהו שמביא יציבות לנפשו של האדם.

       

      נחזור לאותם נערים ונערות שבמשך שנה שלימה היו כן ולא במסגרת.

      מה קורה במצב כזה?

      ככל שיש חוסר וודאות, ככל שיש ניתוק מהחברה,

      ככל שאדם תקוע במצב שלא טוב לו הוא מפתח תחושות של בדידות.

      אם הוא לא מסתדר עם הסדר יום שלו – שעמום.

      אם הוא לא כ"כ מסתדר עם אבא אמא אחים ואחיות – מריבות וכעסים.

       

      ולאט לאט החלק של הנפש של הילד הולך ומתפורר.

      זוכרני שעבדתי בישיבה טיפולית והיה שם נער מופרע.

      לצורך השיחה שלנו ניגשנו להתייעץ עם הרב שטיינמן זכרונו לברכה.

      הרב שטיינמן התייחס לשורה של הוראות הקשורות: לבית, לתעסוקה,

      למענטשליכקייט -ל"להיות בן אדם".

      ושאל אותו ראש הישיבה: הרב מה עם לימוד התורה?

       

      אמר הרב שטיינמן: קודם שיהיה בן אדם אח"כ נדאג על הלימוד תורה שלו.

       

      ככל שאנחנו בלי מסגרת, ככל שאנחנו צריכים להתמודד במצבים שונים

      ובעיקר חוסר וודאות, אנחנו לאט לאט מתפוררים מבחינה פנימית

      והרבה בעיות יכולים לצוץ.

      חשוב מאוד שהילדים שלנו ימשיכו ללמוד,

      שישמרו שבת בצורה הכי טובה,

      אבל יש דברים הרבה יותר עמוקים שלא רואים אותם מלמעלה שזה פירור המצב הנפשי.

       

      אז הזכרתי ישר בתחילת השיחה: עד כדי התאבדות.

      זה באמת משהו שצריכים לדאוג ממנו?

       

      רבותי על אף שאנחנו באמת עם חזק ומאוגד,

      לצערנו חלק מהדברים הם מחמת בעיות כמו:

      האויבים שלנו מסביב לארץ הקטנה שלנו,

      וחלקם הם מתוך האחוה מ"כל ישראל ערבים זה לזה"..

      אבל בתכלית בא נסתכל על מה שקורה בעולם:

      כל שנה בעולם מעל מיליון אנשים מתאבדים!

       

      מה זה חשוב לנו?

       

      לפני הרבה שנים היתה מריבה פוליטית גדולה באחת המדינות בעולם,

      ואחד מרבני ירושלים הזכיר את זה בדרשה.

      אחרי הדרשה ניגש אליו תלמיד שבמקרה גם קרוב משפחה ואמר:

      הרב ממתי אתה מתמצא בפוליטיקה?

       

      אמר הרב: תשמע, אנחנו אמנם עם שיושב בדד,

      אנחנו מחשיבים את הבדידות בקטע של "שומרים על עצמנו",

      אבל אנחנו לא חיים בתוך קופסא.

      כל אחד ששומע שגדולי עולם ולא בעולם היהודי, רבים,

      שטוענים אחד על השני,

      שמעלילים אחד על השני שהם רוצחים, גנבים או כל מיני..

      אז ברגע שילד, שנער שומע שהנשיא הזה

      או ראש הממשלה הזה הוא גנב אז הוא אומר:

      הא, אז ההיררכיה מי גדול ומי קטן לא חשוב.

      והוא גם יחשוב לעצמו: רגע, אז אולי גם הרב הזה,

      אולי גם מישהו אחר, המנהל של הישיבה, הגבאי של ביהכנ"ס,

      אולי כולם מחשיבים את עצמם וגונבים ומשקרים..?

       

      אנחנו מושפעים מהסביבה.

       

      ואני מזכיר את זה עכשיו במיוחד כי במקרה מפורסם סיפור שהיה לפני כ14 שנה:

      של בחור, נער חמד, בחור אמנם לא דתי, בחור שהיה בצבא ונקלע לקשיים.

      הוא היה ילד קצת מופנם, הוא לא שיתף את החברים כ"כ

      ולא את הקצינים שהיו אחראים עליו במה שקורה.

      ומתוך הבדידות והצער שהוא הרגיש

      הוא התחיל להתכתב עם אנשים במדיה החברתית:

      " נמאס לי" הוא כתב "אני לא יכול להתמודד, קשה לי להמשיך".

      האנשים שהגיבו אליו הם אנשים שהוא לא מכיר,

      הם אנשים שהתחברו ומתוכם כאלה שעודדו אותו:

      "כן, אי אפשר, החיים קשים, לא שווה כלום, אם באמת נמאס לך יאלה תהיה גבר"

      והנער הזה לקח את חייו בגלל שהפניה האנונימית שלו פגשה:

      עידוד, עידוד מפורש, עידוד סמוי, הבנה מיותרת

      והוא לא ידע איך לעצור את עצמו והרגיש שזה הדבר הנכון לעשות.

       

      נקודה שחשוב לשים לב אליה בסופו של דבר כי

      בדידות ועצות מהחברה מאוד משמעותיים.

      ובא ניקח את זה לצד השני זה יגיע בהמשך.

      לעצור בן אדם שמרגיש שרוצה לשים קץ לחייו כי הוא לא יכול.

      אם יהיה לו את החברה, אם יהיה לו את העצה הטובה,

      אם מישהו יקשיב ויגיד: זה לא חבל? בא ננסה משהו, בא נעשה משהו.

      אנחנו יכולים פשוט להציל את החיים של אותו נער או נערה.

       

      תגידו שאנחנו הרבה פחות משתמשים במדיה החברתית,

      ברוך  ה' אני מסכים.

      כי זה הרבה בזבוז זמן והרבה שטויות,

      כולנו יודעים את זה, אבל אנחנו לא מנותקים.

      ובמיוחד כל תקופה הזאת שלמדו בטלפונים ובמחשבים

      ובכל מיני כאלה, נפתח פתח, קשר, ערוץ.

      והפתח הזה אפשר גם להשתמש בו לדברים טובים

      כמו ללימוד אבל הוא גם יכול להביא,

      לא את הסטנדרט של כל אחד, אצל אותו נער או נערה שמחפשים את עצמם,

      שמרגישים תקועים, בודדים לחפש "חברים" חדשים.

       

      אז מה הם הנתונים?

       

      הבאתי איתי מצגת של יוכי סימן טוב

      מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ במשרד החינוך.

       

      המצגת הזאת תעזור לנו.

      היא בעצם בנויה עבור אנשי חינוך כמי שיכול לעזור ולהיות שומר הסף.

      הנתונים הם טובים לכל אחד לדעת

      והקשר שבין מה שהורים וחברים והקהילה יכולים לעשות,

      הם גם כלולים במה שנראה כאן:

       

      בכל שנה מתאבדים בישראל כ-400 אנשים 

        בגילאי 10-14  1.6  – לכל 100,000
        בגילאי 15-19  9.7  – לכל 100,000
        גילאי 20-24  14.5 – לכל 100,000
        בגילאי 65-79  40  – לכל 100,000
        בגילאי 80-84  52 – לכל 100,000

       

      אז קודם כל אנחנו רואים שבכל שנה מתאבדים בישראל כ400 אנשים.

      ומה שהכי מפחיד זה בגילאי 10-14 יש קרוב ל-2 ילדים

      מתוך 100,000 שלוקחים את חייהם.

      מגיל 15-19 כמעט עשרה, בגיל 20-24  14.5 !

       

      רבותי עשינו עכשיו הסכם של החלפות עבור מישהי שהגיעה לסוריה.

      אנחנו מוציאים מחבלים מהכלא כדי להחזיר גופות.

      היהודי כ"כ חשוב, כל אחד מהעם כ"כ חשוב לנו גם אם זה אחד למאה אלף,

      עשרה למאה אלף, חמש עשרה למאה אלף?

      אנחנו מדברים על בני אדם וזה לא רק אותו ילד או ילדה,

      זה הוא, זה החברים שלו, זה המשפחה שלו, זה חלק מאנחנו,

      חלק מעמנו, מארצנו, חלק מהלאום והאומה שלנו.

       

      אני שמח לומר שהמספרים הם מספרים כלל ארציים

      ולא משקפים את מה שקורה בציבור הדתי והחרדי

      אבל אנחנו לא פטורים מהעניין הזה.

      ואני לבד הייתי מעורב ב-2 מקרים של בנות מתוך המשפחות שלנו

      והרבה מאוד אנשים שנחשפו,

      בחורי ישיבה  שהיו ליד המקום ונחשפו לסיפור הטרגדי הזה..

       

      ההשלכות הם השלכות מאוד מאוד לא פשוטות:

       

      השפעות של אירוע התאבדות על המערכת

        מעגלי פגיעה נרחבים
        סכנה להדבקה חברתית
        טלטלה עזה לקהילות לצוותים החינוכיים והטיפוליים ולעיתים הפחתת תחושת המסוגלות
        סיכון לטווח ארוך – בין רבע לשליש מהמתאבדים עשו ניסיון קודם (Groholt at al,1997)

       

      מעגלי פגיעה נרחבים

      זאת אומרת כאשר משהו קורה ואנשים אחרים רואים או נחשפים הם נפגעים.

      זה פחד.

      הרי החיים זה משהו שהכי יקר לנו וברגע שמישהו לוקח את החיים אנחנו מתבלבלים:

      מה? זה כן שווה? זה לא שווה? איך מישהו עושה את זה?

       

      סכנה להדבקה חברתית

      באחת הישיבות החשובות שלנו גם לפני כשנה היה איזה אירוע מפחיד

      והסלנג, צורת הדיבור בישיבה הפכה להיות:

      מה, קשה לך? לך תתאבד.

       

      אבל השיח הזה, המילים האלה הם גורמים לנו להוריד,

      להנמיך את הערך של החיים ולהעלות את האפשרות שזה בכלל קיים.

      דרך אגב, שוב. בחורים בגיל העשרה חשבו לעצמם

      אולי כדאי להתאבד באיזשהו שלב בחייהם.

       

      טלטלה עזה

      כמובן שזו טלטלה עזה לקהילות ולצוותים החינוכיים וגם כמובן למשפחה ולקהילה.

       

      התמודדות המערכת עם חשיבה והתנהגות אבדנית

        חסר בידע רלונטי
        חסר במשאבי הדרכה ובעורף ברה"ן
        פעילות ראקטיבית בלבד ברוב המקרים
        פחד והימנעות
        רצון להעביר את ה"תיק" למישהו אחר
        כל הנ"ל הוא ההיפך מאמפתיה והקירבה העמוקה לה זקוק הילד/המתבגר האבדני

       

       איך אנחנו צריכים לגשת לזה? ולמה זה קורה?

      יש לנו חסר בידע רלוונטי (כמו שמופיע למעלה).

      חסר במשאבים והדרכה

      אנחנו הרבה פעמים פועלים בפעילות ריאקטיבית זאת אומרת אנחנו לא יוזמים אלא מגיבים.

       

      רבותי, בריאות הנפש, גם אם לא מדברים על התאבדות, בריאות הנפש זה:

      שהילד יהיה שמח,

      שיהיה מעורב חברתית,

      שיהיה לו קשר עם הצוות בישיבה, בבית יעקב,

      שיהיה לו קשר עם ההורים והאחים שלו.

       

      כל אלו בונים את הנפש של האדם.

       

      זה לא מספיק רק להעלות את הילד על דרך המלך,

      על המסלול ואז רק ריאקציה – תגובה לאיזושהי בעיה, אנחנו צריכים להיות יזמים.

       

      נער חלה בסוכרת והיה בבי"ח ועד שייצבו אותו לקח זמן,

      כל החברים, הכיתה, השיעור, הוא היה בחור צעיר,

      באו לבקר אותו בתורנות, התקשרו אליו, התכתבו איתו,

      שלחו לו את השיעורים שלמדו.

       

      תקופה קצרה אח"כ נער אחר חלה אבל לא מחלת הגוף,

      הוא התחיל להזות, היו לו דמיונות,

      הוא דיבר "שטויות" ואישפזו אותו, אף אחד לא בא לבקר אותו,

      אף אחד לא התקשר אליו.

      הפחד של: מה זה? ומה זה אומר עלי? ואיך נגיב?

      גרם לבחורים, בחורות, צוות, משפחה ושכנים – לפחד מלגשת.

      אז ברגע שיש תיק קצת קשה אנחנו מעבירים את התיק למישהו אחר, זה "גדול עלי".

       

      סימני מצוקה

         היעדרות מבית הספר
         פרפקציוניזם ותגובה מוגזמת לכישלון
         ירידה חדה בלימודים
         ריבוי "מקרי" כביכול תאונות ופגיעות גופניות
         התנהגות דיכאונית

       

       אז מה הם סימני המצוקה? 

      חשוב מאוד לדעת שאחד הסימנים <b>המובהקים </b>זה היעדרות מבית הספר,

      וזה לא חייב  להיות שהילד משוטט ברחוב,

      יכול להיות שהילד/ה בבית, אבל שהם לא משתייכים כשהם לא באים,

      כשהם לא בתלם הם כבר לבד.

      פרפקציוניזם – תגובה מוגזמת לכישלון

      כשהם חושבים שהם שווים רק כשזה מצוין

      ירידה חדה בלימודים

      ריבוי מקרי כביכול של תאונות ופגיעות גופניות

      שזה סימן שאנחנו נמצאים כבר במצב של סכנה ממש

      התנהגות דיכאונית

       

      המחקרים מראים שדיכאון הוא משהו שמצוי

      יותר ויותר אצל ילדים ובני נוער.

       

      כאשר אנחנו מתייחסים לדיכאון וזה לא חייב להיות

      דיכאון שהילד בוכה כל היום ולא זז מהמיטה.

      הוא עצוב, אבל הוא עצוב יותר משבוע שבועיים,

      אין לו חשק אבל יותר מאשר כמה ימים.

       

      כשאנחנו פונים למומחים, כשאנחנו עוזרים לילד, לנער, לנערה.

      כשאנחנו מטפלים בו גם בשיחות,

      וגם אם הוא צריך טיפול תרופתי אנחנו מצילים אותו,

      לא רק בכך שאנחנו מעלים אותו על דרך המלך

      עד כדי כך ששמעתי מאחד מהרבנים החשובים

      שבכל במה מרכזית אצל הרבנים, אצל המנהלים,

      אצל אנשי ממשל אצל הגויים ולהבדיל גם אצלינו ישנם אחוז לא מבוטל

      של אנשים שנעזרים בטיפול תרופתי כדי להרגיש קצת יותר טוב,

      בטוחים ופחות עצובים אז הטיפול במקרה של דיכאון,

      סימני דיכאון ישר בהתחלה מאוד מאוד חשוב.

       

      אם אנחנו לפעמים מדברים על מצבים כאלה

      שאנחנו יכולים אולי לחשוש על פעולות קשות ומסוכנות

      טוב לדעת שאמנם בנות יותר נסחפות ומנסות בצורה מזערית יותר לפגוע בעצמם,

      אבל אצל בנים וגברים זה פי 4-5 מאשר אצל בנות

      בתוצר הסופי זאת אומרת שאנשים פוגעים בעצמם.

       

      ומה אנחנו צריכים לעשות?  

      קשר עם המערכת

      אחד מהדברים שהוכיח את עצמו

      כדבר שמציל חיים זה הקשר עם המערכת.

      זאת אומרת יש מורה יש יועץ או יועצת

      יש הורים יש רבנים יש פעילים חברתיים או מפעילים חברתיים.

       

      ככל שאנחנו נפנה לשתף אנשים אחרים

      אנחנו פשוט נוכל לעזור לילד/ה

      ובמקרה קיצון להציל את חייו ובמקרה פחות קיצון להציל את חייו הנפשיים.

      הקשר בין כל המערכות הוא לא כל כך מצוי,

      כן, יש יום שההורים מגיעים לביה"ס בישיבות ובסמינרים כבר לא באים הרי זה לא ילד קטן.

      הקשר הזה לשים לב שהילד נמצא,

      שהילד פחות לומד ונראה עצוב, לדווח,

      לדבר עם הורים ומורים וכן הלאה הוא מאוד מאוד חשוב.

       

      הגנה

      אם אנחנו כן מדברים על ילד שאנחנו כבר חוששים: חשוב מאוד לראות שלא יהיו דרכים שהוא יוכל להזיק לעצמו בקלות.

      יש אנשים שגרים בשטחים ויש להם אקדח בבית, יש לפעמים דברים מסוכנים בבית, אנחנו צריכים לראות שהם לא בהישג יד.

      יכול להיות תאונות סתם ככה, ולכן צריך לשמור, אבל במיוחד כשהאדם מבולבל שהוא כועס ועצוב חייבים לראות שהם לא בהישג יד.

       

      טיפול מקצועי

      היתה תקופה לפני קצת יותר מעשור שהיה טררם גדול בארה"ב ואמרו שלא כדאי לתת את התרופות SSRI, פרוזק וכל התרופות האלו כי זה לא טוב לטווח ארוך.

      ואז ברגע שהפסיקו לתת את התרופות,

      האחוז של האנשים שסבלו מדיכאונות ועד כדי התאבדות עלתה בצורה מאוד מאוד קיצונית.

       

      הורים ומורים!

       

      האהבה, האכפתיות, שהילד אף פעם לא ירגיש שהוא מנותק,

      שהשרשרת קיימת, שהוא חלק מהמשפחה, מהקהילה, מהבי"ס, מהכיתה,

      ככל שהוא קשור הוא מוגן יותר. הוא גם יכול לחזור.

      ולא רק לחזור – כמו שאמרתי כשהוא פחות לומד או ירד מהדרך, לחזור בתשובה,

      הוא יכול להישען ולחזור מבחינה נפשית.

       

      יש כל מיני ארגונים, ארגוני חסד, ארגוני חינוך, חשוב לפנות אליהם.

      יש גם את ער"ן שפתח לאחרונה קבוצה עבור חרדים שאפשר להתקשר בצורה אנונימית.

      כדאי לקחת את זה ברצינות.

      שווה לחשוש ולפנות לארגון משלנו, לארגון חינוכי, לרב, לער"ן

      ועדיף ללגלות שאנחנו טעינו, ובכל מקרה לתת לילד את התמיכה שהוא צריך,

      מאשר לחכות ולהשאיר לדברים להתגלגל לבד.

      אנחנו צריכים להיות פרואקטיבים, יזמים ולא מגיבים.

       

      שיהיה לנו הרבה סייעתא דשמיא, אהבה, קבלה, אלו הדברים ששומרים עלינו תמיד

      ובשם ה' נעשה ונצליח.

       

       

       

מציג 2 תגובות משורשרות
מענה ל־סרטון לא קל איך לזהות מצוקה רגשית קלה או קשה

You can use BBCodes to format your content.
Your account can't use Advanced BBCodes, they will be stripped before saving.

פרטים: