עומס היא תופעה חרדית קלאסית.
האדם הכללי הממוצע משופע בזמן לשרוף. כל התקשורת מבוססת על זה שליותר מדי אנשים יש יותר מדי זמן פנוי. יש מחמאה מוסתרת בזה שאנחנו צריכים לחפש איך לחסוך זמן. החיים שלנו מבורכים. זאת הסיבה שהם עמוסים. הרבי מקוצק נהג לאחל לתלמידים שלו, שלא יחטאו לא כי לא ירצו לחטוא, אלא שלא יהיה להם זמן לדברים המיותרים האלה. פשוט אין מקום לזה בלוח הצפוף.
אז אם כל כך טוב – מה כל כך רע?
מה גורם ללוז עמוס להיות מחניק?
ואיך מזהים שחוסר הזמן הוא גרוע?
זה פשוט: התחושה שלך היא הקובעת.
כשהשעונים הופכים להיות האויבים שלך.
אם נקרעת מהמיטה למרות שממש מתחשק לך לחמם את השמיכה עוד קצת,
אין לך זמן לאכול בריא,
הבית כל הזמן דורש עבודה,
הילדים העירו אותך כשעדיין היה חשוך, ופתאום כבר שוב נהיה לילה.
רק אתמול הגיל שלך היה עשרים והנה החלפת שוב קידומת.
אין, הזמן טס.
עוד לא קלטת שהתחיל היום וכבר הוא נגמר.
אנחנו בטעות קוראים לזה 'אין לי זמן', אבל באמת, זה 'יש לי עומס'!
והסוללה חלשה.
ואז מרגישים שנמצאים במרוץ אחרי הזמן, כשלמעשה שלושה גזלני עומס מככבים פה:
עומס טכני, עומס רגשי ועומס מנטלי.
איך מזהים מה סוג העומס שחונק לך את הגרון?
ומה הפתרון לכל סוג עומס?